ילד חוטף צעצוע. ילד אחר חוטף אותו בחזרה. מישהו צועק, מישהו בוכה, ומבוגר מוצא את עצמו מחזיק צעצוע שבור בזמן ששני ילדים נועצים מבטים זה בזה. אם ביליתם קצת זמן בקרבת ילדים צעירים, ראיתם גרסה כלשהי של הסיפור הזה יותר פעמים משאתם יכולים לספור.
הילד שלכם כנראה כבר יודע שהוא אמור "לבקש יפה" או "להשתמש במילים". אמרתם את זה מאה פעם. לדעת את זה ולעשות את זה ברגע האמת הם שני דברים שונים לגמרי. הפער ביניהם הוא בדיוק המקום שבו משחקי SEL נכנסים לתמונה, והמקום שבו צעד קטן ופשוט אחד עושה את כל ההבדל.
מה משחק SEL באמת עושה
משחק SEL (למידה רגשית-חברתית) הוא סיפור קצר ומודרך שבו הילד בוחר את הבחירות ורואה איך כל אחת מהן מתגלגלת. במקום שמבוגר יסביר מה לעשות, הילד חוטף את הצעצוע בחזרה ורואה אותו נשבר לשניים. הוא רץ למבוגר ורואה את הילד השני הולך משם בכעס. הוא לוקח נשימה, מבקש יפה, ורואה איך הכול נרגע.
משחק נותן לו להרגיש את ההבדל בין הבחירות, בעצמו, במקום בטוח שבו שום דבר לא באמת על הכף. הילדים מחברים בעצמם את הבחירה לתוצאה, וזה נתפס בצורה ש"תהיה נחמד ותשתף" אף פעם לא יצליח.
לשחק, ואז לשחק את הסצנה
הוא לקח לי את הצעצוע
החתול לוקח את הצעצוע של הדוב בלי לשאול. הילד שלכם מחליט מה הדוב עושה: חוטף אותו בחזרה, רץ למבוגר, או לוקח נשימה ומבקש אותו בחזרה בנחמדות. המשחק מלמד שיתוף ולקיחת תור, ואת המיומנות הקשה שמתחת להם, להישאר רגוע מספיק כדי לבקש במקום לחטוף. שחקו ב"הוא לקח לי את הצעצוע".
בואו נשחק במשהו אחר
חבר רוצה להמשיך לשחק במשחק שהילד שלכם לא רוצה לשחק בו. המשחק הזה עוסק באסרטיביות: איך אומרים לא לחבר בלי להיות מרושע, ואיך מוצאים משהו ששניכם נהנים ממנו. שחקו ב"בואו נשחק במשהו אחר".
מה עושים כשמישהו מרגיש בחוץ
קבוצה כבר משחקת, וילד אחד עומד בחוץ ורוצה להצטרף. הילד שלכם מחליט מה קורה עכשיו: להתעלם ממנו, להגיד שאין מקום, או לשים לב אליו ולפנות לו מקום. המשחק עוסק בהכלת אחרים ובזיהוי הרגע שבו מישהו מרגיש בחוץ. שחקו ב"מה עושים כשמישהו מרגיש בחוץ".
הדבר האחד שרוב האנשים מדלגים עליו
לצפות במשחק זה שלב ראשון. זה טוב, אבל זה לא המקום שבו הלמידה האמיתית קורית. הלמידה האמיתית קורית כשהילד שלכם משחק את הסצנה בעצמו.
לצפות בדוב לוקח נשימה עמוקה ואומר "עוד שיחקתי עם זה. אפשר לקבל אותו בחזרה?" זה דבר אחד. להיות הדוב, בקול רם, להגיד את המילים המדויקות האלה עם הפה שלך ולנשום את הנשימה הזאת עם החזה שלך, זה כבר דבר אחר לגמרי. זו הגרסה שנתפסת.
יש לזה סיבה. כשהילד שלכם מבצע פיזית את התגובה הרגועה, הנשימה, המילים, הטון, הוא לא רק זוכר לקח. הוא בונה פיסה קטנה של זיכרון שרירי. כך שבפעם הבאה שקורה משהו שהוא לא מרוצה ממנו, הוא לא מתחיל מאפס. הנשימה כבר שם. המילים כבר שם. הוא כבר עשה את זה קודם, גם אם רק בכאילו.
איך עושים את זה, בשלושה שלבים
אתם לא צריכים שום דבר חוץ מכמה דקות ונכונות להיות קצת מצחיקים.
- 1. שחקו במשחק יחד. תנו לילד לבחור את הבחירות. צפו לאן כל אחת מובילה, ודברו על איזו מהן הרגישה הכי טוב ולמה.
- 2. גלו יחד מהי הדרך הכי טובה לפתור את הקונפליקט. שאלו את הילד: "אז מה הכי כדאי לעשות כשמישהו לוקח לך צעצוע?" הגיעו יחד לגרסה הרגועה: לקחת נשימה, לבקש יפה, להציע תור.
- 3. שחקו את הסצנה. החליפו תפקידים והציגו את הסצנה. "טוב, אני אהיה החתול, אתה תהיה הדוב." קחו את הצעצוע. תנו לילד לקחת את הנשימה ולהגיד את המילים. ואז החליפו. עשו את זה כמה פעמים, ותהפכו את זה לכיף.
השלב השלישי הזה הוא כל העניין. לקרוא על גבול זה מידע. להגיד גבול בקול רם, במריבה מדומה על בובת פרווה, זה תרגול. ותרגול הוא מה שמופיע כשזה באמת חשוב.
למה זה עובד כל כך טוב עם ילדים צעירים
ילדים צעירים לומדים דרך הגוף ודרך המשחק הרבה לפני שהם לומדים דרך הסבר. משחק תפקידים פוגש אותם בדיוק שם. זה גם מוריד את הלחץ: זו לא מריבה אמיתית, אף אחד לא באמת נסער, ולכן ילד יכול לנסות את הגרסה האמיצה והנחמדה של עצמו בלי שום סיכון. הוא מקבל הזדמנות להתאמן להיות האדם שהוא רוצה להיות כשזה קל, כך שזה יהיה קצת יותר זמין כשזה קשה.
ובכנות, זה כיף. ילדים אוהבים לביים אתכם, אוהבים להיות הדמות "האחרת", אוהבים לתפוס אתכם עושים את הגרסה החוטפת והצועקת כדי שיוכלו לתקן אתכם. הצחוק הזה הוא לא הסחת דעת מהלמידה. הוא חלק ממה שגורם למילים להיתפס.
נסו את זה היום
בחרו אחד מהמשחקים. שחקו בו עד הסוף יחד. דברו על הבחירה הכי טובה. ואז הביטו בילד שלכם ואמרו את ארבע מילות הקסם: "אני אהיה החתול, אתה תהיה הדוב." חמש דקות של כאילו עכשיו יכולות להיות הסיבה שהרגע האמיתי יתנהל אחרת בהמשך.
עיינו בכל משחקי ה-SEL החינמיים של הדובתולים ומצאו את הקונפליקט שהילד שלכם מתמודד איתו ממש עכשיו.